ישיבת אדרת. כיתה ז'. ז' של כיתה. ז' שלשנה. אני, ילד צעיר. מלא שמחת חיים אבל גם מלא בכאב עצום. שבור חברתית. מערכתהחינוך והחברה, מכניעה אותי לאט לאט. ארוחת בוקר. חדר האוכל ישיבה. צוחקים עליישאני אוכל הרבה גבינה. ילד שמנמן ונמוך הייתי אז. התעצבנתי על מישהו שאני לא זוכראת השם שלו בכלל. בריון מגעיל. למה? אסביר: הוא היה חזק ממני. ולא רק חזק ממני אלאגם הוא למד אגרוף. הבריונות הנוראית שלו התבטאה בזה שהוא השתמש בכוחו הפיזיוידיעותיו באגרוף, נגדי. ילד שגם ככה לא יודע להילחם ולא מעז לפגוע חס ושלום לילדאחר בפנים, אם כבר יוצא שאני נכנס לקרב של מכות. איך נזכרתי בזה? היום כשאני בן 31ואחרי שנים של אימוני כוח ובכלל כושר פיזי יחסית מפותח לאדם הממוצע, ראיתי ביוטיובבערוץ של לימודי ג'יו ג'י צו ברזילאי, קרב רחוב והסבר על הקרב. אתמול, בהשראת חבריקר שכותב ספר על חייו, החלטתי שגם אני לאט לאט אגבש סיפורים מחיי. היום אני אדםחזק. חזק הרבה מעל הממוצע. בתוכי יש קול שרוצה לפצות על המכות שקיבלתי כילד,ולזיין את הצורה לאנשים חארות ובמיוחד בריונים פחדנים. הקול היותר חזק שיש בתוכי,יודע שאני חזק ולא צריך להוכיח לאף אחד. זיכרון אחד מיני רבים. טראומה אחת מינירבות ופוצעות ומצלקות, שעוד אוסיף להעלות מחיי, בתקווה שהפזל המטורף של החיים שלאיתמלא לעולם, ירגיש קצת הקלה מדי פעם כשאשלים מעט מעט מן התמונה.
|
|
;){kind=link}